כל עובד או עובדת זכאים לחופשה שנתית בתשלום, מעבר לזכות להיעדר מהעבודה במקרים אחרים, כגון: בימי חג, במהלך חופשת לידה, עקב שירות מילואים, או עקב מחלה. מספר ימי החופשה השנתית קבוע בחוק וכן בצו הרחבה, שנערך בעקבות המעבר לשבוע עבודה מקוצר (חמישה ימים בשבוע), בהתאם לשנות הוותק של העובדים אצל אותו מעסיק.

ימים המובאים בחשבון כימי חופשה שנתית

במניין ימי החופשה, מובאת בחשבון מנוחה שבועית אחת לכל שבעה ימי חופשה. לפיכך: חופשה שנתית שאורכה 14 ימים קלנדריים, כוללת 12 ימי עבודה לגבי עובד המועסק במקום העבודה שבו נהוג שבוע עבודה של 6 ימים, ולגבי עובד במקום העבודה שבו נוהג שבוע עבודה של 5 ימים, כוללת אותה חופשה שנתית 10 ימי עבודה בלבד.

ימים שאין מובאים בחשבון כימי חופשה שנתית

במניין ימי החופשה השנתית, לא מובאים בחשבון ימים אלה:

• הימים בהם שירתו העובדים במילואים
• ימי חופשת לידה
• ימים בהם העובדים אינם מסוגלים לעבוד בגלל תאונה או מחלה
• ימי היעדרות מעבודה עקב אבל
• ימי שביתה או השבתה
• עד 14 ימי הודעה מוקדמת לפיטורים. כלומר: ימי הודעה מוקדמת, מהיום ה-15 ואילך, מובאים בחשבון במניין ימי החופשה
• ימי חופשת חג, וכן אחד במאי

אם ימים אלו חלים במהלך החופשה, רואים את החופשה כנפסקת לאותם ימים, והחופשה תושלם ככל האפשר במהלך אותה שנת עבודה.

חובת רישום של חופשה שנתית

מעסיקים חייבים לקיים רישום של ימי החופשה השנתית של העובדים, לרבות מועד החופשה שניתנה לעובדים, דמי החופשה ששולמו להם ומועד תשלומם.